<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך ביתום בן זונון</h1>
<h2>דף כז.</h2>
ביתום בן זונון כל מעשיו היה עושה על פי חכמים ורובו ע"פ ר' אלעזר בן עזריא, גרסינן באיזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"ב] הלוה על שדהו ואמר לו אם אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים וכו' עד וכן היה ביתום בן זונון עושה על פי חכמים והלכה זו הלא כתובה בספר האגרון בחיבורי אסמכתות, וההיא דתניא [שם ס"ג ע"א] הרי שנושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר בזמן שלוקח אוכל פירות אסור מוכר אוכל פירות מותר ר' יהודה אומר אף בזמן שלוקח אוכל פירות מותר א"ר יהודא זו עשה ביתום בן זונין שעשה שדהו מכר על פי ר' אלעזר בן עזריא וכו', וגרסי' נמי (בפ"ח) [בפ"א] בב"ב [י"ג ע"ב] א"ר יהודה מעשה בביתום בן זונון שהיה לו שמנה נביאים מדובקים על פי ר"א בן עזריא, ובפ' כל שעה [פסחים ל"ז ע"א] אמר ר' יהודא שאל בן זונין לחכמים מפני מה אין עושין סריקין המצויירין בפסח נמצא שבכל מקום שהוזכר ע"י מעשה הוזכר שהיה עושה ע"פ חכמים ש"מ שאדם צדיק היה ואורחות צדיקים שמר וגם עשיר היה. וקשיא לי הא דפליגי רבנן [ור"מ] ור' יהודא בדיבוק נביאים וכתובים דלר' מאיר אפילו תורה נביאים וכתובים קאשרי ולר' יהודא דוקא נביאים לבד וכתובים לבד א"כ הא דתני (בירושלמי) [בברייתא] יהושע שופטים וכו' דלא כרבנן דעל כרחך בבא לידבק עסקינין דאי לא מאי נפקא מיניה (לשכר) [לסדר] כיון שכל אחד ואחד צריך להיות בפני עצמן, ותו לדברי הכל הא דתניא במגילה פ' בני העיר [כ"ז ע"א] מניחין תורה על גבי תורה ותורה על גבי חומשין וחומש על גבי נביאים וכתובים אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין ולא חומשין על גבי תורה ומסיק התם קאמר מיהא תורה על גבי תורה שרי למנחה וס"ד דה"ה למכור תורה וליקח תורה אחרת ומהדר הנחה קאמרת שאני הנחה דלא אפשר דאי לא תימא הכי מיכריך ס"ת היאך כרכינן והא קא יתיב דפא אחבריה אלא כיון דלא אפשר אשתרויי אשתרי ומשמע הא אפשר אסור ואמאי הא קדושתן שוה וכ"ש לר' מאיר דשרי לדבקן יחד והלא כל אחד אפשר ויכול לדבקן בפני עצמו ובמגילה ירושלמי פ' בני העיר [ה"א] נשנו שתי הברייתות וכן הן לשם נותנין תורה על גבי תורה וחומשין על גבי חומשין תורה וחומש על גבי נביאים וכתובים אבל לא נביאים וכתובים על גבי תורה וחומשים אמר ר' ירמיה קומי ר' זעירא תורה וחומשים וערק כותבים תורה נביאים וכתובים כאחד (וכ"ל גירס' אלו משמע שחלוקות) דברי ר' מאיר וחכמים אין כותבין תורה נביאים אבל כותבים נביאים וכתובים כאחת וכל גירס' אלו משמע שחלוקי' ועוד תימא לר' מאיר דאמר קהלת אין מטמא הידים ומחלוקות בשיר השירים כדאיתא בפ"א דמגילה [ז' ע"א] היאך מותר לדבק אותם ביחד, ועוד למ"ד צריך כל נביא ונביא לדבק בפני עצמו היאך התירו לעשות ספר אחד משנים עשר אי משום דזוטרי הרי אף מגילת רות קינות ושיר השירים זוטרי ולא חשו לאירכס ונבואות הושע ועמוס וזכריה גדולים מהן יהא כל אחד ספר לעצמו ונראה מה שתיקנו שנים עשר נביאים לספר אחד על פי הקבלה שהרי בכל מקום אומרים עשרים וארבעה ספרים, ומדרש אגדה [תנחומא פ' תשא] אמר רשב"ל מהו ויתן אל משה ככלותו אל תקרי ככלותו אלא ככלתו וככלתו כתיב מה הכלה מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטים אף תלמיד חכם צריך שיהיה בקי בעשרים וארבעה ספרים, וגרסי' נמי בפ"א דתענית [ח' ע"א] רב אדא בר אהבה הוה מסדר מתניתין עשרין וארבעה זימנין כנגד תורה נביאים וכתובים והדר עייל קמיה דרבא ש"מ כך הקבלה למנות תרי עשר לספר אחד ודכוותה אע"ג דגרסינין בפ' כל כתבי הקודש [שבת קט"ז ע"א] שפ' ויהי בנסוע ספר בפני עצמו הוא לר' ושבעה ספרים בתורה לא מצינן מנין עשרים וששה ספרים בתורה אלא עשרים וארבעה לעולם, ובמס' סופרים פ"ג הגירסא משונה מגיר' דהשותפין דהכי תניא התם בראש הפרק עושה תורה נביאים כתובים כאחד דברי ר' יהודא וחכמים אומרים תורה בפני עצמה ונביאים בפני עצמה והלכה לבבא שלישית אין עושין תורה חומשין מפוזרין אלא תורה חמשה חומשין מדובקין שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה אבל עושין חומשין תורה בזמן שמדתן ושיטתן שוה וכו' מעשה בביתום בן זונון שהיו לו שמנה [נביאים] מדובקין כאחת על פי ר' אלעזר בן עזריא ויש אומר לא היו אלא כל א' בפני עצמו ושוב מעשה באדם אחד שהביא לפני חכמים תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחת הרי הגירסא דמס' סופרים בכל ענין משונה מתלמוד שלנו בין במעשה בין בשמות התנאים ותפוש גירסת התלמוד כי נשנת בדוקא ונקבעה בעיקרא בגמרא דידן. ומה שכתבתי בצד אחד ברבית ממעשה דהביא ר' יהודא בכמה מקומות מייתינן לה בפ' אחרון דערכין [ל"א ע"א] בגמרא המוכר בית בבתי ערי החומה דתנן במתניתין הרי זו כמין ריבית ואינו ריבית ותניא הרי זו ריבית גמורה אלא שהתורה התירה ואמר ר' יוחנן לא קשיא הא ר' יהודא פי' כיון דהדבר תלוי ושמא מכר גמור הוא כמין ריבית הוא כיון שבידו לגאול כל י"ב חודש סבר ר' יהודא דמותר דמעיקרא לאו בתורת הלואה קנחית לא גזור, וכן ההיא נמי דמגילה [כ"ז ע"ב] אין מוכרין בית הכנסת של רבים אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירו דברי ר' מאיר ובגמ' לר' מאיר היכי דיירי ביה הויא לה ריבית, ואמר ר' יוחנן ר' מאיר בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר צד אחד בריבית אינו ריבית והאי נמי מכר הוא. וכן נמי דההיא דאיזהו נשך [ב"מ ס"ג ע"א] דתני ר' אושיעא הרי שנושה בחבירו מנה והלך ועמד על גורנו וכו' דכל ההיא ברייתא כיון שיש לו והוא בתורת מכר מקבל עליו דאוקמי' שמואל דמשום הכי מותר משום דהוי צד אחד בריבית וכר' יהודא, והתם נמי בגמרא דמכר לו את השדה [ס"ה ע"ב] תני רב ספרא בריבית דבי ר' חייא פעמים ששניהם אסורין ומסקינין מאן תנא שניהם אסורין אמר רב הונא [ברי' דר' יהושע] דלא כר' יהודא דאי ר' יהודא האמר צד אחד בריבית מותר ואע"ג דבהני דאיתא פליג רבא ואמר עלה דאביי [ס"ג ע"א] (ואמר רב) דכ"ע צד אחד בריבית אסור ועליה דרב הונא בריה דרב יהושע דלא פליג בכל הני דאוקי דלא כר' יהודא ולא אמר רבא אפילו תימא ר' יהודא וכגון דלא פירש על מנת להחזיר נראה דסבר רבא שכל הברייתות בענין אחר נשנו וכל הני דמייתי דאסור משמע דאין חילוק דכיון דאוקי רב ספרא מתניתין דפעמים ששניהם אסורין ופי' רבא [ס"ה ע"ב] כגון דא"ל לכי מייתית קני מעכשיו משמע בכל ענין הילכך לא פליג רבא וכדרבא נמי סבר דריבית על מנת להחזיר נמי נקרא צד אחד בריבית ולא פליג אר' יוחנן ואשמואל אבל אדאביי דאמר אפילו בסתם נמי סבר ר' יהודא דצד אחד בריבית כה"ג שרי פליג רבא אבל היכא דאמר ליה לכי מייתת תיקני מעכשיו נראה דלהכי סבר ר' יהודא דכל זמן שהמעות ביד הלוקח אע"פ שהשדה ביד המוכר דמעשה תלוי הילכך הלואה ליתא דמה הלוהו ואם מפני שהקנין מעכשיו לכשיביא מעותיו מ"מ אין כאן קנין גמור שנוכל לומר יש כאן אגר נטר לי ולכשיביא אע"פ שקנין חל למפרע אין כאן היכר איסור דהא אפילו לרבנן אינו אלא אבק ריבית ולר' יהודא אפילו לרבא בעניין זה התר, ולא דמי להנך דלעיל כשלא פירש ומודה רבא נמי היכא דמעיקרא משכן לו בית או שדה ובשעת הלואה פירש לו אם בתורת מכר ירד הרי מעות של עתה יקנו לו לר' יהודא נמי לרבא אין זה צד אחד בריבית לאסור (דאוזולי כמכירת שדי) [דאית ליה כמכירה דמי ושרי] ונראה דכל לשון מכירה בשעת מסירת מעות אפילו במשכן דהיינו הלואה כגון דאיכא הזכרת מכר שם אינה ריבית הוא ולר' יהודה שרי אבל במקום שההנאה לאלתר מזומנת ונראת כגון דירת הבית שהלוקח דר בו וכן בית הכנסת וכן בהא דר' אושיעא דהיכא דיש [שבח] והעלאה נכרת בה פליג רבא ואמר דאפילו ר' יהודא אסר ודר' מאיר עדיפא מדר' יהודא וכן ההיא ברייתא דמוכר הבית, ועל פי סוגיא זו אין קשה דהאי [דמכר] שדהו ואמר לכי תייתי קני מעכשיו אין הריוח עבר ניכר שהרי ביד בעליו היא וכך משכן לו בית וזה הלוה דר בו או השדה תחתיו וההוא דמסקינן מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות אמר רב הונא בריה דרב יהושע דלא כר' יהודא ולא פליג רבא ואע"ג דהיינו דומיא דמוכר בית בבתי ערי החומה וכמוכר בית הכנסת והתם אסר ר' יהודא אליבא דרבא והכא משמע דמודה רבא דמותר אליבא דר' יהודה ונ"ל דהיינו טעמא כיון דסבר ר' מאיר שאין למכור בית הכנסת ממכר עולם אלא לעולם צריך למכרו בתנאי בעל כרחין דמוכר ולוקח נמצא אפילו בשעת מכר נראה כאילו בהלואה באין המעות ליד המוכר להכי סבר רבא דצד א' בריבית כה"ג אסור והיינו נמי דומיא דמוכר בית בבתי ערי חומה דבעל כרחו דלוקח גואל כל שנתן ואין כח במכר זה למכור לחלוטין הילכך פליג רבא ואמר דאפילו לר' יהודא אי לאו בריבית על מנת להחזיר כנ"ל. ואני מצאתי כתוב ונקוד בַיְיתוס בן זונין אבל אני למדתי בֵיתום בן זונון.
